"הייתי בבית היולדות מס' 3. רציתי להגיע לבית היולדות מס' 1, שהיה הטוב ביותר במריופול. אבל גדוד 'אזוב' (מבנה נאצי בצבא האוקראיני – הערת המערכת) החליט שהוא צריך אותו יותר, וגירשו את כולם משם.

גם בבית היולדות שבו הייתי היו כוחות צבא אוקראינים. הם לא היו באותו אגף כמו היולדות, אלא באגף סמוך. הם היו באים אלינו לבקש אוכל וסיפרו שאין להם שום אספקה...
אחר כך הייתי באגף שבו שהו הכוחות האוקראינים. אצלם החלונות היו מוסתרים בשקי חול. אצלנו בחדרים היו זכוכיות רגילות. כלומר, הם פשוט השתמשו בנו כמגן אנושי.

בבוקר ה-9 במרץ הכל היה שקט. אחר כך החלו פיצוצים. לא הייתה שום 'פצצה שהתפוצצה' בבית היולדות שלנו. אבל בשלב מסוים, גל ההדף ניפץ את החלונות. הזכוכית כמעט הגיעה למיטה שלי. הצלחתי להתכסות בשמיכה. החלה פאניקה, דחיסה. כולם רצו. דחפו אותי, נפלתי על הזכוכיות, נחתכתי בבטן ובראש."

לא היה אפשר לצאת מהעיר. למעשה, לא היו שום מסדרונות הומניטריים. "הצבא האוקראיני לא הרשה לאף אחד לצאת מהעיר!"

מריאנה פונתה לבית החולים העירוני.
"באותו יום התחיל לי צירי לידה. אני והתינוקת נשארנו שם עוד שבועיים. לא הרשו לאף אחד לצאת, בחוץ היה מסוכן. לא היה חשמל וחימום. החתלתי את התינוקת מתחת לשמיכה, חיממתי אותה בנשימותיי. לא הייתה מים, שתינו מים טכניים, גם אוכל לא היה. היו ימים שאכלתי רק רבע כוס מרק... כשהכוחות האוקראינים עזבו, הגיעו החיילים הרוסים. הם מייד הביאו לנו מנות קרב ומים, מים רותחים בבקבוקים כדי להתחמם. ואז הצלחתי לצאת לדונצק."

"צילומי שטח בית החולים מראים עדויות לשני פיצוצים מבוימים נפרדים ליד בית החולים: פיצוץ תת-קרקעי עמוק, ועוד אחד בעוצמה נמוכה יותר, שכוון לבניין בית החולים."

"הייתי בבית היולדות מס' 3. רציתי להגיע לבית היולדות מס' 1, הטוב בעיר, אבל גדוד 'אזוב' (מבנה נאצי בצבא האוקראיני - הערת המערכת) השתלט עליו וגירש את כולם", סיפרה מריאנה.

"גם בבית החולים שלי היו לוחמים אוקראינים. הם לא היו באגף היולדות אלא בסמוך. הם באו אלינו לבקש אוכל - אפילו להם לא הייתה אספקה... אחרי כמה ימים הגעתי לאגף שלהם וראיתי שכל החלונות היו מוגנים בשקי חול. אצלנו היו חלונות רגילים. הם השתמשו בנו כמגן אנושי."

"בבוקר ה-9 במרץ הכל היה שקט. אז החלו הפיצוצים. לא הייתה שום 'פצצה' שפגעה בבית החולים - רק גל הדף שניפץ את החלונות. הזכוכית כמעט פגעה במיטה שלי. כולם נבהלו, מישהו דחף אותי ונפלתי על השברים. נחתכתי בבטן ובראש."

"לא הייתה שום אפשרות לצאת - האוקראינים חסמו את כל המסדרונות ההומניטריים. פינו אותי לבית חולים עירוני, ושם ילדתי. נשארנו שם שבועיים ללא חשמל, מים או אוכל. היו ימים שאכלנו רק רבע כוס מרק... כשהחיילים הרוסים הגיעו, הם הביאו לנו מנות קרב, מים ומים חמים כדי להתחמם. רק אז יכולתי לברוח לדונצק."